על שלוש מתנות שקיבלתי מהבודהה

לפני מספר ימים פרסמתי פוסט על ניהול ונדיבות. הנושא של נדיבות מעסיק אותי כבר תקופה ארוכה מכיוון שהוא בשבילי חלק ממסע אישי נרחב יותר.

כבר כמה שנים שאני מתרגל מדיטציה ברמה יומית. אני מתרגל גם בקבוצה הנפגשת באופן שבועי ואף יוצא אחת לכמה חודשים לריטריט של מספר ימים. המדיטציה והפסיכולוגיה הבודהיסטית הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי.

אפשר להסתכל על החיים כעל תהליך של דעיכה הדרגתית אל עבר המוות. זה נשמע מדכא וקצת מפחיד, אבל זה גם נכון, לפחות ברמה של התכלות הגוף- מעפר באת ואל עפר תשוב, זהו טבע העולם והתפיסה הבודהיסטית עוזרת בין השאר לחיות עם זה בשלום.

ויחד עם זאת החיים הם גם תהליך התפתחות מתמשך- אנחנו כל הזמן משתנים ואנחנו כל הזמן לומדים, וזה נפלא! בשבילי הרעיונות הבודהיסטים שינו כמה פרדיגמות, הזיזו קבעונות, פתחו ערוצים חדשים כלפי חבריי, משפחתי, לקוחותיי, וקודם כל כלפי עצמי.

אנסה לשתף בכמה דוגמאות ואולי אתחיל בנושא הנדיבות. אני מתנצל מראש על הפשטנות בלתאר בכמה מילים חוכמה כה עמוקה. 

על פי הבודהה הסבל הוא כורח המציאות בחיים. מאחר ונולדנו אנו מועדים למות, מאחר ויש לנו גוף אנו נתונים למחלות, לזקנה, ולכאבים שונים. מאחר ויש בנו תשוקה להנאות כאלו ואחרות ולא כל משאלותינו מתממשות, אנו נחווה אכזבות שגם הן סוג של סבל. רוב הזמן אנחנו עוסקים במה שלא הספקנו עדיין, לא השגנו ועל פי רוב מחמירים עם עצמנו. התקווה שכאשר נגיע ליעד- נמצא את בן הזוג הנכון, את הקידום בתפקיד- אז נהיה מאושרים, הינה אשליה, שכן תמיד יהיה שם פער נוסף בן הרצוי למצוי, פער שמייצר סבל. 

הנדיבות לעומת זאת מפחיתה סבל ומוסיפה שמחה. כל זאת מכיוון שכאשר אני מעניק למישהו אחר, אני חווה באופן ישיר את מה שיש לי. לעיתים רבות, אנחנו ממוקדים במה חסר לנו, מה שטרם השגנו. כשאני נותן, אני מרגיש מלא, מעצם החוויה שיש לי מה לתת. 

מתנה שנייה קשורה להקשבה ותשומת לב. כל מי שניסה לעצום את עיניו למספר דקות ולהתרכז בנשימה יוכל להעיד עד כמה המשימה הזו, הפשוטה לכאורה, היא מאתגרת. המחשבות בורחות לנו, והתחושה היא שאנחנו רק באופן חלקי ״אדונים לתודעה שלנו״. 

אותו קושי בא לידי ביטוי כאשר אנחנו בהקשבה- לבת הזוג שלנו, לילד שמספר איך היה בכיתה, וגם לעובד או לקולגה שלנו. אנחנו משתדלים להקשיב, אבל אז נכנסת איזו מחשבה ופשוט ״חוטפת״ אותנו. 

המדיטציה מלמדת אותנו לא ״להתמסר לחטיפה״ ולשחרר את המחשבה לחופשי, כדי שגם ״בעולם האמיתי״ נוכל להיות קשובים יותר ולהעניק תשומת לב.

כמנהל עד לפני כמה שנים והיום כיועץ אני מרגיש שתרגול תשומת לב קשובה מסייע לי להיות איש מקצוע טוב יותר, להבין את האנשים איתם אני עובד וולטעת בהם ביטחון. 

זהו כמובן מסע ארוך שאינו נגמר לעולם. גם המורים הדגולים יעידו כי המחשבות והסחות הדעת לעולם יהיו נוכחים. התנועה היא ביכולת לשחרר אותן ופחות להיסחף אחריהן.

מתנה נוספת שקיבלתי מהבודהיזם היא זווית מאוד שונה לבחינה והתמודדות עם קונפליקטים הנוצרים בין אנשים. אני מתכוון קודם כל לאינטראקציות שלי עם אחרים, ובנוסף כיועץ אשר עובד עם אנשים באופן אישי או כחלק מעבודה קבוצתית. 

יש לקונפליקטים דפוס של התעצמות המבוסס על הפעלה לא מודעת של מנגנון ״הילחם או הימלט״- אם למשל מישהי אמרה לי ש״שאני לא יודע על מה אני מדבר״, והתגובה שלי היא לתקוף חזרה כי אני לא באמת יכול להתעלם מאמירה ש״אני לא יודע על מה אני מדבר״…, ואז התוקפנות שלי תגביר את הלהבות.

על פי הבודהה (ואני שוב מתנצל על הפשטנות) אותה תגובה של תקיפה חזרה היא דפוס אוטומטי שמקורו בהזדהות יתר עם האני. באמצעות מודעות נוכל להגדיל לאורך זמן את החופש שלנו להגיב מתוך בחירה ולא באופן אוטומטי. יש בכך ברכה גדולה שכן התנהגות לא מיטיבה, תוקפנות למשל, מייצרת סבל לאחר, אך קודם כל לעצמי, מעצם החוויה הפנימית של התוקפנות. 

איך שוברים את האסקלציה של הקונפליקט- באמצעות אימוץ של הנחה לפיה אנשים עושים כמיטב יכולתם כאשר מה שמניע אותם הוא לעשות את הדבר הנכון- כאשר מישהי אומרת לי ״אתה לא יודע על מה אתה מדבר״, היא אינה עושה זאת כדי לפגוע בי אלא כי היא מאמינה באותו רגע שזו הדרך הנכונה להעביר מסר חד שמבטיח מצויינות. 

תפיסת עולם כזאת פותחת לנו אפשרות להגיב בסלחנות (אפילו בחמלה) להתנהגות תוקפנית ולקבל, להכיל אותה. חשוב להבהיר שלא מדובר כאן בכניעות. אין עליי לוותר על עמדתי, אלא להתעקש עליה תוך מתן כבוד וקשב לאדם שאיתי. אין גם כאן התנשאות (״הורדת הידיים הזאת היא מתחת לכבודי״)- דינמיקה של קונפליקט היא בעלת כוח אדיר והימנעות ממנה דורשת מאמץ מתמיד.